צדקת העניים: שיעור דומם. טקסט זה חושף אמת עמוקה: צדקה אמיתית אינה טמונה בראוותנות המתנות, אלא בשיקול דעתו של הלב. העניים, מופשטים מכל דבר, מציעים את מה שהעשירים אינם יכולים לקנות: את אנושיותם הטהורה. הם סולחים במקום שבו אחרים שומרים חשבונות, הם חולקים במקום שבו אחרים אוגרים. מה אם האצילות לא טמונה בשפע שניתן, אלא בכבודם של אלה שבוחרים באהבה, למרות הכל? השתקפות המאתגרת את הוודאויות שלנו וחוגגת את הבלתי נראה.
פרק - צדקת העניים: הלב כאוצר היחיד ישנם שני סוגים של צדקה: זו שהעולם מציג, והסוג שהעני מגלם. הראשון מתבטא בנאומים, קמפיינים וכוונות מפוארות. זה כמו בגד: אפשר ללבוש אותו, להוריד אותו, להשוויץ בו כשמתאים לכם, ולהניח אותו בצד כשלא נוח. זוהי צדקה הנעשית בעיניים - לעולם לא עם הלב. השני, צדקת העניים, אין לה שם, אין לה צורה, אין לה עדות. יש לה רק את האמת שלה. אי אפשר ללמוד אותה, לבצע אותה או לחקות אותה. היא נולדת בחסך, גדלה בחוסר ופורחת בפשטות. זוהי צדקה שלא אומרת "אני נותן", אלא "אני חולק". כי האדם העני לעולם לא נותן יותר מדי: הוא נותן מעצמו. הוא מציע את זמנו כשאין לו עוד ימים קלים, הוא מציע את אוזנו הקשובה כשאין לו עוד פתרונות, הוא מציע את נוכחותו כשאין לו עוד כוח. הוא נותן בטבעיות כמו עצים נושמים: ללא תהילה, ללא חישוב. העניים נושאים צדקה בליבם. כי זה כל מה שנותר לו. אלו שיש להם יותר מדי בסופו של דבר נותנים את עודפם; אלו שאין להם כלום נותנים את מהותם. זו הסיבה שצדקת העניים לעולם אינה זורחת על פני השטח. אין לה סרט, אין לה רשימת כבוד, אין לה דיבור להציג אותה. זה נעשה בד...